מאגר מידע
מאגר מידע > שליטים וממלכות בארץ-ישראל > תקופת האימפריה העות'מאנית > הישוב היהודי במאה ה-19

חיי יום-יום בארץ ישראל במאה התשע עשרה: מים לשתיה

עם הספר

הספקת המים להשקאת אדם ובהמה בימות החמה ובראשית הסתיו היתה בעיה שהעסיקה את תושבי הארץ מקדמת דנא. מבחינה זו לא שפר מצבם של בני המאה התשע-עשרה מבני הדורות שחיו במאות ואפילו אלפי-שנים לפניהם.

רובם נאבקו על כמויות זעומות של מים לשתיה ולצרכי אדם ובית יסודיים: רחצה, כביסה ושטיפה.

בכפרים המצויים בקרבת המעיינות זכו התושבים לשתיית מים טובים, אם כי, ביחוד בשנים שחונות, לא תמיד היו מימיהם נאמנים. במקומות ואזורים החסרים מעינות, כמו בשפלת החוף למשל, שתו מי באר וקבלנים מיוחדים התחייבו תמורת שכר שגבו מכל נפש אדם, ובעיקר מכל ראש צאן ובקר, לספק מים לתושבים על ידי העלאתם בעזרת אנטיליה המונעת באמצעות בעל-חיים: פרד או גמל. יש והמים נשאבו בכוח אדם בלבד, שכיר ציבור, בדרך כלל סומא, שישב מעל הבאר והעלה את המים בעזרת גלגל אפקי שהניעו בידיו ורגליו ועליו נכרך החבל הקשור לכלי השאיבה. הסכמים עם הקבלנים נעשו בדרך כלל לחצי שנה: לעונת החורב. בחורף שתו הכפריים – הם ובהמותיהם – מי הגשמים, או שהעלו את כמות המים הקטנה הדרושה להם מהבאר בכוחותיהם הם. לצרכי בית (מחוץ לסיפוק מי שתיה לאדם) השתמשו בבריכות פתוחות ובלועות שהיו ליד הכפרים בהם ניקוו מי הגשמים שם השקו את בעלי החי שבמשק, כיבסו וכיו"ב. בהרים, במקומות שהיו מעינות, נהגו הכפריות לרדת עד המעיין, מרחק של קילומטרים רבים, ליום כביסה. עם זאת היו עשרות כפרים שכל מימיהם באו מבורות בהם נאגרו מי גשם.

מצב אחר, ועל פי רוב קשה יותר, היה שורר בערים. אמנם בערי החוף כגון עכו יפו ועזה היו בארות בעומק מועט ואת המים המים העלו בדלי או באמצעות אנטיליה ואפילו בקילון (בסוף המאה התחילו להשתמש גם במשאבות). להלכה היו גם קווי הספקת מים מסודרים בעכו (ממעיינות כברי) בירושלים (ממעינות ערוב ו"ברכת שלמה"), אלא שלמעשה, היתה מערכת ההספקה מקולקלת רוב הזמן, הפחות ג'זר וסולימן דאגו לתיקון אמת המים הקדומה "הרומית" של עכו באמצעותה קיבלו תושבי העיר מי שתיה מצויינים. ואילו אמת המים העתיקה של ירושלים על שתי זרועותיה היתה רוב הזמן ללא שימוש על אף התיקונים הרבים שנעשו בה ותרומות שנשלחו לצורך זה גם מחוץ לארץ: מ. מונטיפיורי למשל, תרם בזמנו (בשנות הששים) 300 לי"ש לצורך תיקון אמת המים וכן תרמה אנגליה בשם בראדט-קאטס *) 500 לי"ש, סכום שאיפשר התחלת הסקר הארכיאולוגי של ירושלים בקשר לבדיקות הטופוגרפיות שנדרשו לתיקון אמת המים התחתונה.

בפנים הארץ היו מי גשמים מבורות פרטיים שבחצרות, מקור מים עיקרי. ורק בעלי היכולת יכלו להרשות לעצמם את "המותרות" של קניית מי מעין מתוקים לשתיה בלבד. בצפת למשל ברוכת המעינות שתו מרבית התושבים מי בורות, כי הובלת המים מהמעין היתה קשורה בטרחה רבה או בתשלום גבוה לשואב המים. בשכם השופעת מעינות ופלגים היו מביאים מי מעינות טובים לבעלי בתים "מכובדים" תמורת גרוש אחד ל"קירבה" גדולה (נאד המכיל עד 40 ליטר).

בחברון היו שלשה "סוגי מים", לפי טיבם ומקורם. כל מוביל מים "התמחה" בהובלת מים ממקור אחד בלבד; היו שואבי מים מ"הברכה הגדולה" שמימיה נועדו למטבח ואצל דלת העם גם לשתיה. אחרים הובילו מים דלוחים מה"בריכה הקטנה", שנועדו לשימושי בית שונים. ואילו בהובלת מים ממעיינות שמחוץ לעיר לשתיית האמידים עסקו שואבי מים מיוחדים, שקבלו תמורתם מחיר די גבוה.

מצב קשה ביותר היה בירושלים ביחוד בשנים שחונות כשאפסו המים מהבורות (ב- 1860 הגיע מספרם הכללי, בתחומי העיר העתיקה, ל- 950). התושבים המוסלמים זכו אז בקבלת "מענקי" מים שחולקו כד-כד (ויותר מאוחר פח-פח) ליום לנזקקים, מ- 34 הבורות הגדולים של הר הבית. לא מוסלמים נהנו ממי הבריכות שבפנים העיר (שימשו במידה רבה לצרכי בתי המרחץ) וממי בריכת ממילא ובריכת השולטן שמחוץ לחומות. כל זה לא הספיק כמובן ושואבי מים מכפר השלוח סיפקו מי גיחון (שאינם טובים) והכפריים ממלחה וליפתא הביאו מים למכירה ממעיינותיהם. ומחיר המים עלה מגרוש – גרוש ורבע לשני גרושים הנאד. בעלי יכולת אף יכלו להרשות לעצמם לקנות מים טובים שהובאו ממעינה של מוצא.

גם בעיר החדשה חצבו בורות בכל שכונה: גדולים לציבור המשתכנים כולו, קטנים – לגרי החצר בלבד. הבור בשכונה היה מרכז ציבורי חילוני סביבו נערכו אספות, הוכרזו ההכרזות, וכן חולקו המעות הקטנות לעניים, כל זה נעשה "עלי באר", ביחוד במאה שערים. על ערכם החיוני של הבורות אפשר ללמוד מכך שבמקום 950 בורות לפני החומה ו- 42 מחוצה לה ב- 1860 היו בראשית המאה העשרים, לפני תום השלטון התורכי, בעיר העתיקה והחדשה 6600 בורות עם כושר קיבול של חצי מיליון מטרים מעוקבים (213/א15).

גם המים היקרים שהובאו על ידי "השקאים" (מובילי מים) לא היו "נאמנים" ביותר. יהודי חברון לא יכלו לקוות לקבל טיפת מים בימי החגים המוסלמים כשהדרישה לשקאים גוברת מצד האוכלוסיה שבימים כתיקונם רק חלק קטן ממנה נזקק להם.

השופט המנוח גד פרומקין מתאר (44/19) כיצד נהגו להחזיק מים ולהשתמש בהם בבית אביו שהיה בית אמיד. בחצר היו שני בורות שסיפקו מים לכל "הבתים", בבור אחד ניקוו מים מהקרקע, שבהיותם עכורים שמשו לצרכי בית שונים ואילו לבור שני ניקוו דרך המרזבים מים מהגגות: מים אלה שימשו לבישול. מי שתיה היו מביאים להם מהמעיין של מוצא.

את המים החזיקו בשנים-שלושה כדי חרס גדולים (בער' זיר; טאנג'ה ביחוד בפי היהודים). הקטן שביניהם נועד למי שתיה, כד שני, גדול ממנו, הכיל מי בור שנועדו להרתחה ואילו הכד השלישי, נועד ל"טיהור" המים הדלוחים. הוא הכיל אפר של פחמי עץ דרכו טוהרו המים שכבר השתמשו בהם ולאחר שטוהרו מקצף של סבון, שומרים ולכלוך נועדו שוב לשימוש "משני" לכביסה או לשטיפת רצפות והחצר.

יש ובחצר גדולה מוקפת "בתים" רבים ומאוכלסת יהודים היו שנים ושלשה בורות שאחד מהם נועד לשימוש בפסח בלבד.

דוגמה אחרת של שימוש "חוזר" ונשנה – ארבע פעמים באותם המים – נמצא בספרו של מ' איילבוים (8/93) המתאר את בית המרחץ בצפת; מי בור שנועדו תחילה לחימום ולשימוש רגיל אצל המתרחצים, נשפכו על פני הרצפה ונקוו באמבטיות. ו"איסטנסטים" הרוצים להתרחץ באמבטיה דווקא זכו להתישב בתוכן כשהן מלאות מי סבון "משומשים". לאחר מכן הוצאו המים מהאמבטיות והותזו על אבני "מדור הזיעה" של המרחץ וכל מה שנשאר, או התעבה מחדש, אחרי יצירת האדים נאסף בכלי קיבול מיוחדים ונמכר לקבלני בנייה, כדי להשתמש בהם לעשיית טיט וכיבוי סיד. חלוצי המושבות הראשונות שלא יכלו להצטמצם בכמויות המים הזעומות שהיו נהוגות בערים, חפשו מקורות מים בתחומי הישוב מכאן ההשקעות הרבות לחפירת – או קידוח – בארות.

ידועות לנו "אפופיאות" שלמות הקשורות בחפירת באר. ואם הגרמנים בשרונה העמיקו עד כדי 27-26 מטרים, הרי ביהוד (יהודיה) נאלצו לחפור עד כדי 47 מטרים ואפילו בפתח-תקוה שמרבית בארותיה לפני 1900 היו רדודות למדי הגיעו כבר אז לעומק של 52 מ'. השאיפה להזרים מים בצנורות (לחצרות בלבד) נראתה אז בעיני רבים כמותרות ופינוק מסוכן. בפתח-תקוה, המושבה הגדולה ביותר, חילקו מי שתיה מבארות ציבוריות אותן הפעילו במשאבת-יד, בגלגל שאיבה המונע בידיו ורגליו של אדם, וזמן מה (ביהודיה) גם ב"גלגל סובב ברוח", - היא משאבת רוח.

ענין הספקת מים היה לא רק עניין לדאגה יומיומית וחרדה רבה בשנים שחונות, אלא גם היה כרוך בהוצאה רבה. ההוצאה על מים, הוותה חלק ניכר מתקציב ההוצאות. ואם מכסות המים שחולקו בימינו בירושלים בימי המצור נראו כשיא של הסתפקות במועט, הרי כיובל שנים לפני 1948 הסתפקו מרבית תושביה של ירושלים בימים כתיקונם, בכמות מים עוד קטנה מזו. יחידת המדה לתשלום עבור המים היו נאד (4-25 ליטרים) או פח (16 ליטרים). למושג "אסטרונומי" של מטר מעוקב לא היה מקום בחישובי הצריכה הביתית. כדי שנבין פרושו של דבר נזכור כי בהשוואה לרבע השלישי של המאה הקודמת עלה מחיר צרכי המחיה בארץ לערך פי מאה. בעוד אשר מחיר המים ירד בהרבה בהשוואה למה שהיה מקובל אז. במחיר של מטר מעוקב מים בירושלים אפשר היה בימים ההם לקנות 10 קילוגרמים בשר כשר, ואילו כיום (1956) משלם תושב תל-אביב עבור קילו אחד של בשר מחיר של 50-40 מטרים מעוקבים של מים. משפחה עירונית בימים ההם יכלה להתקיים בשתי לירות תורכיות בחודש, סכום השווה למחירם של 4-3 מטרים מעוקבים מים (בירושלים). במחיר של 10 מטרים מעוקבים מים אפשר היה לשלם שכר דירה לשנה שלמה עבור דירה בינונית.

Burdett Coutts *

לחלקים נוספים של הפרק:

חיי יום-יום בארץ ישראל במאה התשע עשרה: מים לשתיה (פריט זה)
חיי יום-יום בארץ ישראל במאה התשע עשרה: מאכל ומשקה
חיי יום-יום בארץ ישראל במאה התשע עשרה: כסות ונוי לגוף (בגד, נעל וקישוט)
חיי יום-יום בארץ ישראל במאה התשע עשרה: כלי בית ומטבח
חיי יום-יום בארץ ישראל במאה התשע עשרה: מאור


ביבליוגרפיה:
כותר: חיי יום-יום בארץ ישראל במאה התשע עשרה: מים לשתיה
שם ספר: חיי יום-יום בארץ ישראל במאה התשע עשרה
עורך הספר: אביצור, שמואל
תאריך: 1972
הוצאה לאור : עם הספר
בעלי זכויות: עם הספר
הערות לפריט זה: 1. הפרסום הינו באישור בטין אמיר לעשות שימוש בטקסטים שערך אהרון אמיר בהוצאת "עם הספר".
| גרסת הדפסה | העתק קטע למסמך עריכה | הצג פריטים דומים |

אטלס תולדוט | לקסיקון תולדוט

תולדוט אתר ההיסטוריה מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית